Hebron חברון

הפורטרט של נוואף אל-ג׳מאל, יליד 1967, שצילמתי ונבחר להיות מוצג בתערוכה  ״50 שנה״ שיזם ״בצלם״

Some impressions from a visit I made to Hebron for the Fifty years project of B’Tselem.

The exhibition “Fifty Years” is the result of a project in which B’Tselem brought Palestinian and Israeli photographers

 together with fifty Palestinians who were born in 1967 – the year the occupation began.


First of all there is fear. The name Hebron evokes mythical associations of calamity.

And indeed, after the checkpoint, there is a gathering of people and cars, and Roi (the director of the Public Works Department at B'Tselem, my escort to Hebron) is debating whether to go on a dirt road, because he says that this has never happened before. So it’s scary. Immediately memories of all the stories and events spring to my mind.

But from the outside, Hebron is very beautiful and the weather is great. The quarry of Hebron Stone, on the way, is amazing.

We pass through Kiryat Arba, which is visible from the main road and looks like a provincial development town.

The structure of Mearat Hamachpela (The Cave of the Patriarchs) is very impressive and much larger than expected.

Everything is very quiet. Except for one checkpoint there are no soldiers at all and that's strange.

Everything is very quiet and looks very normal.

Maybe too quiet.

On Shuhada Street, where we have arranged to meet the contact person, all the shops are closed with metal doors and locks, except for the one where we wait. We buy two bottles of water. The store owner does not seem to expect too many buyers. Even though he has very nice things in the store. Everything is covered with dust. They ask where I am from, nod at Tel Aviv, and then the man who sits with the shopkeeper asks if I like Arabs. For a moment I think I did not hear well. What a strange question. As if copied from Talk-backers. What to answer? I say that it depends who, but he insists and asks again, so I answer yes, to close the matter. And also - why not. People, culture, food, literature, interest ...

A guy with long payis, a skullcap and a tallit that he wears over his shirt, suddenly passes and stares at me with a threatening look, then continues with a gunman's walk to the Shuhada Street. Just like Gary Cooper in the movie High Noon. Very theatrical !

Our contact person arrives and we walk a bit (I knew I had to come with sneakers and not sandals) and get to the checkpoint. In general, there are many checkpoints and watchtowers, but very few soldiers. We pass the concrete building without seeing a soldier and arrive on the other side of to a lively street full of cars and bird shops. The contact catches an improvised taxi, which means without the symbols of a taxi. A little worrying. Our contact person has a small camera on his chest. Only later do I realize that this is a B'Tselem camera.

We drive through alleys up a hill. As in all Arab towns, everything is very steep and improvised. The driver stops and asks someone on the street where the person we are going to- lives, Nawaf, and he shows us the way, by the name. We walk down an alley and come to a big house. Iron Gate. All around- fences and gates. Lots of kids. Everyone is very excited about our visit. The children are really excited. Three families live in the building, the father and mother and the families of the two sons. Nawaf, 50, is one of the sons. It seems to be fun. It’s Ramadan so we are not even offered a glass of water. We sit in the living room. Two rows of heavy sofas and armchairs facing each other. The children sit with us and look at us with curiosity and excitement. With the adults we communicate in English. The children do not understand, not Hebrew and very little English. And I do not know Arabic.

Nawaf, the person I’ve been assigned to photograph, tells a little about himself. As soon as he speaks of himself, his face takes on the expression of "misery." Sometimes he laughs and then he looks ten years younger and happy.

When I go to the bathroom, I catch a glimpse of some young women giggling and sliding into one of the rooms. They do not show their faces anymore. Only men and children.

The children take me enthusiastically to a tour around the house. Within a minute you see a large concrete tower surrounded by fences with an Israeli flag. Army. Right at the end of the path. We turn right and then a few other children gather and the children with me tell me that they are all right and that we can move forward. It’s a bit strange. Later when I go there with the father, Nawaf, he tells me not to go towards them. Probably a neighbor's quarrel. Makes a bad impression on me. As if the Israeli army is not enough then a quarrel of neighbors? But of course, life goes on, they do not focus as we think around the occupation, every day. Love, hate, friendship, rivalry, and so forth..

Then they take me on a tour around the house. The yard is neglected in the back but still they show it to me thoroughly. I wonder what they think I'm looking for.

Well, I start taking pictures

The contact speeds me up, he's hungry.

The kids are with us all the time.

The air in Hebron is clear, and the light is very beautiful. I am fascinated by what the light creates.
The children see that I am enthusiastic and they look happy. One of the girls, Marwa, clings to me, photographs me, smiling.

We meet Nawaf's brother. He asks Nawaf - a Jewess (in Arabic), nodding to me - it feels strange.

Roi explains to me that they do not say Israeli in order not to get involved in defining the Israeli Arabs / Palestinians.

We return through the alley to the main street where a taxi is waiting for us.

Children on the street with sticks. They see that I look at them and make some threatening calls. Very unpleasant. But it's probably in my mind.

This time a cab with identification. 10 NIS for the trip. Israeli money.

At the checkpoint, a female soldier is sitting in a sealed and fully protected cell. On her own. She talks to us through reinforced glass. No contact. Probably the worst military service in the world.
אופציה נוספת שהצעתי לאוצרת התערוכה - מעין שלף

קודם כל יש פחד. השם חברון מעורר אסוציאציות מיתיות של פורענות. 
ובאמת אחרי המחסום יש איזה התקהלות של אנשים ומכוניות , ורועי (ילין. מנהל אגף עבודה ציבורית ב״בצלם״ , המלווה שלי לחברון) מתלבט אם לעלות על דרך עפר, כי לדבריו אף פעם לא קרה קודם כדבר הזה. אז מפחיד. ישר זיכרונות מכל הסיפורים והאירועים. 
אבל במבט חיצוני חברון מאוד יפה ומזג אוויר נהדר. המחצבה לאבן חברון בדרך מדהימה. 
עוברים דרך קריית ארבע שנראית מהכביש הראשי כמו עיירת פיתוח קרתנית. 
המבנה של מערת המכפלה מאוד מרשים והרבה יותר גדול מהצפוי. 
הכל מאוד שקט. חוץ ממחסום אחד אין בכלל נוכחות של חיילים וזה מוזר. 
הכל מאוד שקט ונראה מאוד נורמלי. 
אולי שקט מדי
ברחוב השוהדה, שם קבענו לפגוש את איש הקשר, כל החנויות סגורות עם דלתות מתכת ומנעולים, חוץ מזו שאנחנו מחכים בה . קונים שני בקבוקי מים. נראה שבעל החנות לא מצפה ליותר מדי קונים. למרות שיש לו דברים מאוד יפים בחנות. הכל מכוסה אבק. שואלים מאיפה אני, מהנהנים למשמע תל אביב ואז הגבר שיושב עם בעל החנות שואל אם אני אוהבת ערבים. לרגע נדמה לי שלא שמעתי טוב. איזה שאלה משונה. כאילו מועתקת מהטוקבקיסטים. מה לענות ? אני אומרת שתלוי מי, אבל הוא מתעקש ושואל שוב, אז אני עונה כן, כדי לסגור את העניין. וגם כי למה לא. ברור, בני אדם, תרבות, אוכל, ספרות, עניין...                           י
בחור עם פאות ארוכות, כיפה וטלית שלובש מעל לחולצה עובר פתאום ונועץ בי מבט מזרה אימים ואח״כ ממשיך בהליכת אקדוחן מאיים לרחוב השוהדה. ממש כמו בסרט ״צהריי היום״. מאוד מרשים אותי (תאטרלית ולרעה). בעל הבית. מצלמת אותו עם האייפון. תאטרון
איש הקשר שלנו מגיע ואנחנו הולכים קצת (ידעתי שאני צריכה לבוא עם נעלי ספורט ולא סנדלים) ומגיעים למחסום. בכלל, יש הרבה מחסומים ומגדלי שמירה, אבל מעט מאוד חיילים. עוברים את מבנה הבטון, מבלי לראות חייל ומגיעים בצד השני לרחוב שוקק חיים ומלא מכוניות וחנויות ציפורים (?). איש הקשר תופס מונית מאולתרת, ז״א בלי סמלים של מונית. קצת מדאיג. לאיש הקשר שלנו תלויה על החזה מצלמה קטנה. רק אח״כ אני קולטת שזו המצלמה של בצלם.
נוסעים דרך סמטאות במעלה גבעה. כמו בכל היישובים הערביים הכל מאוד תלול ופרוביזורי. הנהג עוצר ושואל מישהו ברחוב איפה האדם שאליו אנחנו הולכים, נוואף, וההוא מראה לנו את הדרך, לפי השם. הולכים בסמטה ומגיעים לבית גדול. שער ברזל. הכל מאחורי גדרות ושערים. המון ילדים, ממש המון. כולם מאוד מתרגשים מבואנו. הילדים ממש נפעמים. 3 משפחות גרות בבניין, האבא והאמא והמשפחות של שני הבנים.נוואף בן ה -50 הוא אחד הבנים.  נראה כיף דווקא. רמאדן אז לא מציעים לנו אפילו כוס מים. מתיישבים בחדר האורחים. שתי שורות של ספות וכורסאות כבדות זו מול זו. הילדים יושבים איתנו ומסתכלים עלינו בסקרנות ובהתרגשות. עם המבוגרים מתקשרים באנגלית. הילדים לא מבינים, לא עברית ומעט מאוד אנגלית. ואני לא יודעת ערבית
נוואף,המצולם שלי, מספר קצת על עצמו. ברגע שהוא מדבר על עצמו הפנים שלו מקבלות ארשת של ״מסכן״. לפעמים הוא צוחק ואז הוא נראה צעיר בעשר שנים ומאושר.           י
כשאני הולכת לשירותים אני קולטת בחטף כמה נשים צעירות מצחקקות וחומקות לאחד החדרים. הן לא מראות את פניהן יותר. רק גברים וילדים.      י
הילדים לוקחים אותי בהתלהבות לסיור מסביב לבית. תוך דקה רואים מגדל בטון גדול מוקף בגדרות ועליו דגל ישראל. צבא. ממש בסוף השביל. פונים ימינה ואז מתקהלים כמה ילדים זרים והילדים שאיתי אומרים לי שהם בסדר ושאפשר להתקדם. מוזר. יותר מאוחר כשאני הולכת לשם עם נוואף הוא אומר לי לא ללכת לעברם. כנראה סיכסוך שכנים. עושה עלי רושם רע . כאילו לא מספיק הצבא הישראלי אז ריב שכנים ?! אבל כמובן, החיים ממשיכים, הם לא מתמקדים כפי שנדמה לנו סביב הכיבוש, ביום יום. אהבה, שנאה, ידידות, יריבות וכדומה
אח״כ לוקחים אותי לסיור מסביב לבית. החצר מוזנחת מאחור אבל בכל זאת הם מראים לי אותה ביסודיות. מעניין מה הם חושבים שאני מחפשת.
טוב, מתחילה לצלם.
איש הקשר מזרז אותי קלות, הוא רעב
הילדים איתנו כל הזמן
האוויר בחברון צלול, והאור מאוד יפה. אני מוקסמת ממה שהאור יוצר.             י
הילדים רואים שאני מתלהבת ושמחים. אחת הילדות, מרווה, ניצמדת אלי, מצלמת אותי. מחייכת.                      י
פוגשים ביציאה את האח של נוואף. הוא שואל את נוואף - יהודיה ?(בערבית) תחושה משונה.                  י
רועי מסביר לי שהם לא אומרים ישראלית כדי לא להסתבך בהגדרת הערבים/פלסטינאים הישראלים.
חוזרים דרך הסימטה לרחוב הראשי שם מחכה לנו מונית.
ילדים ברחוב עם מקלות. הם רואים שאני מסתכלת עליהם ועושים קצת קולות מאיימים. ממש לא נעים. אבל זה כנראה בראש שלי
הפעם מונית עם זיהוי. 10 ₪ לנסיעה. כסף ישראלי.
במחסום יושבת חיילת בתא אטום וממוגן לחלוטין. לבד. היא מדברת איתנו דרך זכוכית מממוגנת. שום מגע. כנראה השירות הצבאי הגרוע בעולם.               י

בבדרך לבית המשפחה

המונית בדרך חזרה

החנויות ליד המחסום

עם מרווה אל-ג׳מאל


עיר שחורה בקמפוס ביאליק רוגוזין

לפני שבוע וחצי נפתחה תערוכת הצילום שלי - עיר שחורה בקמפוס ביאליק רוגוזין, ולי נדמה כאילו חלף הרבה יותר זמן. כל כך הרבה פידבק

תלמידים מקמפוס ביאליק רוגוזין, בו מוצגת התערוכה, מתבוננים בצילומים בסקרנות

מצד אחד אני רוצה להמשיך הלאה ולהתחיל דברים חדשים אבל מצד שני יש כ״כ הרבה מפגשים מעניינים ושיחות מעוררות מחשבה שאני נכנסת לנושא הפליטים אפילו עמוק יותר

שיחה עם מבקרים - קורס טייס

אז נראה לאן אמשיך מכאן...      י


בינתיים אני מעלה כמה פוסטים של מבקרים בתערוכה:          י

וגם רוצה לספר לכם שהתערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב ב 24.11.17, יום שישי, החל מהשעה 10:30 עד לשעה 13:00.     י
הקמפוס נמצא ברחוב העליה 49, תל אביב. מוזמנים
בנוסף אפשר לקבוע איתי דרך הודעות כאן מפגשים קבוצתיים

מוזמנים לראות אלבום קטן של צילומים מערב הפתיחה שנערכה בחסות שגרירת צרפת, הגברת הלן לה- גאל
 : https://www.facebook.com/miri.davidovitz.israeli.photographer/posts/10155923789053559?pnref=story

וגם זה קרה 


Ancient city, New city

התצפית היפה ביותר על תל אביב נמצאת ביפו

הבלוג הזה נועד במקור בעצם, לספר לעולם איזה לוקיישנים מדהימים יש בארץ, כדי שיבואו לצלם פה 
טוב, זה עבד כבר כמה פעמים
אז אני ממשיכה
והפעם על עיר שאני ממש ממש אוהבת וכבר כתבתי עליה המון כי אני מצלמת בה המון - יפו

 זה פוסט על הרומן שלי עם יפו העתיקה, או דעות מתחלפות לגבי לוקיישנים, וגם על מותג בגדי ים ישראלי נהדר
במשך שנים יפו העתיקה היתה בעיני קיטץ׳
סמטאות נקיות מדי, כמו דיסנילנד של עתיקות לתיירים

כילדה נהגתי ללכת עם הורי ליפו העתיקה, לאכול גלידה על המרפסת של ״קפה אלדין״ שצופה לתל אביב. כשגדלתי חשבתי שיפו העתיקה היא מלכודת תיירים. מה שדי נכון. אבל לאט לאט הבנתי שהיא באמת מקסימה. האבנים העתיקות, הסימטאות, הכנסיות, הים ומנגד תל אביב הסוערת. ומה לעשות, חלק מזה נוכס ע״י התיירים. כמו בויה ונטו , בשנז אליזה ופיקדילי סירקוס, אם להיתלות באילנות גבוהים. הפעם הראשונה שצילמתי ביפו העתיקה היתה לקטלוג גרמני 
ואמרתי לעצמי שלא נורא, הם בטח יאהבו את זה כי הם גרמנים ולא יבינו שזה קיטצ׳ ויחשבו שיפו העתיקה אקזוטית
אח״כ הבנתי שהיא באמת אקזוטית ונדירה, ואין הרבה כמוה בעולם כולו
ואז התחלתי לצלם ביפו העתיקה בלי רגשות אשם
אני מדגישה את העתיקה כי את עג׳מי אהבתי תמיד וצילמתי בה כל הזמן . ז״א - מאז שהתחלתי לצלם..         י

לצילומים של אספרי דה וקאנס, מותג בגדי הים היוקרתי, החלטנו להשתמש באלמנטים שיחודיים לישראל בכלל ולתל אביב בפרט

ים כחול, שמש, חול זהוב, אבנים עתיקות, סמטאות ודלתות מיסתוריות  ותל אביב המלהיבה מנגד. אתר היסטורי חד-פעמי ומנגד העיר המסעירה - תל אביב !        י
את הצילומים בחרנו לעשות על שפת הים היפה של יפו, בעיר העתיקה 

וגם בנקודה בנמל יפו שצופה על תל אביב וקו הרקיע שלה

אני מקווה שההתלהבות שלנו מיפו , מתל אביב ומאספרי דה וקאנס, עברה בצילומים 


Kuchinate - Asylum seekers in Israel - נשות קוצ׳ינטה

לינה אוטום ג'ק אגולום

A year ago, I started photographing the African community of refugees and migrant workers in South Tel Aviv in order to give a voice to people who are usually transparent to us.
I do most of the shooting in the street, 

directly contacting the people,
 and not through various institutions (although good ones),
 in order to preserve my independence in photography and to avoid prejudices.
And also to avoid highlighting the suffering and misery of my subjects, even if it is for a good cause.

I summarize, here, in very brief, my attitude, hoping that the reader will understand exactly what I mean. 

In the photographs of Collective Kuchinate ("Knitting with one knitting needle" in Tigrinya), I deviated from my rules and photographed the
Kuchinate women collaborating with the organization. 

First of all to promote it!
 And also because I believed I could remain in my photographic style, even though in some of the photographs I took an approach that helps sell the beautiful baskets that the women of Kuchinate knitted.
It's okay to break the rules from time to time ... especially when it's for a good cause.

Kuchinate is a small and important organization founded in 2011 by two remarkable women - 

Dr. Diddy Mymin Kahn, a clinical psychologist, 
Sister Azezet Habtezghi Kidane (known as Sister Aziza)
, an Eritrean nun and nurse.

The two created a kind of small oasis in the South of Tel Aviv that gives women refugees (most of them survivors of the torture camps in the Sinai ! ), a supportive female environment and decent work. Time out from the hardships life. 
Together with Ruth Garon, we organized a photography shooting day at the center itself, and all the women were asked to come. (Some work from home). We created a small studio with backgrounds and lighting, and they all felt festive and that there is going to be something special. Female sisterhood prevailed. Lots of laughter and hugs. The cooking began in the morning, some came with the children, and at noon we all ate together around a large table, a traditional Eritrean meal. Then I continued to photograph until the end of the day.
The small set of photos in this post is the photos that have been released for various purposes
of Kuchinate, to date, and I hope it brings them a lot of buyers.
To me , this day, has allowed access, with a sense of security and mutual trust to the African women, who are further weakened and anxious within the refugees/ asylum seekers population, which is the most weakened group in Israel.

Kuchinate's studio is located on 104 Mount Zion Avenue, first floor 
It is possible to arrive Monday - Thursday between 9:30 and 14:00 (Tuesdays and Wednesdays until 16:00)
 Or contact the phone
To order a weaving workshop or Eritrean hospitality
The women's stories can be read on my Facebook - https://www.facebook.com/miridavidovitzphotograpy/

לפני שנה התחלתי לצלם את הקהילה האפריקאית, של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, בדרום תל אביב, כדי לתת קול ובמה לאנשים שהם בד״כ שקופים עבורנו.   י
את רוב הצילומים אני עושה ברחוב ונוקטת בקשר ישיר עם האנשים, לא דרך מוסדות ואירגונים שונים (וטובים), וזאת כדי לשמור על העצמאות שלי בצילום ולהמנע מדעות קדומות ,          י
 מצילומים מונחים ומהבלטת הסבל/מסכנות של נושאי הצילום שלי, גם אם זה למטרה טובה.           י
 אני מתמצתת כאן במילים מאוד מצומצמות את העמדה שלי,              י
 בתקווה שהקורא יבין בדיוק את כוונתי.     י
בצילומים לקולקטיב קוצ׳ינטה, ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית), חרגתי מהכללים שלי וצילמתי את נשות קוצ׳ינטה עבור הארגון, קודם כל כדי לקדם אותו    י
 וגם כי האמנתי שאוכל להשאר בסגנון הצילומי שלי, וזאת למרות שבחלק מהצילומים נקטתי בגישה שעוזרת למכור את הסלים היפים שקולעות נשות קוצ׳ינטה.                   י
אבל זה בסדר לחרוג מהכללים מדי פעם... בעיקר כשזה למטרה טובה.               י
קוצ׳ינטה הוא ארגון קטן וחשוב שנוסד ב 2011 ע״י שתי נשים מרשימות - דידי מימון־קהן' פסיכולוגית קלינית, ועזיזה קידאנה- נזירה אריתראית ואחות בהכשרתה.             י
 השתיים יצרו מעין נווה מדבר קטן בדרום תל אביב, שנותן לנשים מבקשות מקלט (חלקן הגדול ניצולות מחנות העינויים בסיני), סביבה נשית תומכת וגם עבודה בשכר הוגן. פסק זמן מהחיים הקשים של היום יום.                 י

אבדית פרזק

איג'יגאיו יארקו באלצ'ה


ביחד עם רות גרון אירגנו יום צילום במרכז עצמו, וכל הנשים התבקשו להגיע. (חלקן עובדות מהבית). יצרנו במקום סטודיו קטן עם רקעים ותאורה וכולן הרגישו חגיגיות ושהולך להיות משהו מיוחד. האחווה הנשית שלטה. הרבה צחוקים וחיבוקים. הבישולים התחילו כבר בבוקר, חלק הגיעו עם הילדים, בצהריים אכלנו כולנו יחד סביב שולחן גדול, ארוחה ארתיראית מסורתית . אח״כ המשכתי לצלם עד סוף היום.     י

המקבץ הקטן של הצילומים בפוסט הזה הוא הצילומים שהועלו עד היום למטרות השונות של קוצ׳ינטה, ואני מקווה שיביאו אליהן הרבה קונים כי מגיע להן.        י

לי, היום הזה, איפשר גישה עם תחושת ביטחון ואמון הדדי לנשים האפריקאיות, שהן המוחלשות והחרדות עוד יותר בתוך אוכלוסיית מבקשי המקלט, שהיא הקבוצה המוחלשת ביותר בישראל.                    י

הסטודיו של קוצ׳ינטה נמצא בשדרות הר ציון 104, קומה א׳
אפשר להגיע בימים שני - חמישי בין השעות 9:30 עד 14:00 ( בימים שלישי ורביעי עד 16:00)
או ליצור קשר בטלפון 
כדי להזמין סדנת אריגה או אירוח אריתראי

את סיפורי הנשים ניתן לקרוא בפייסבוק שלי -  https://www.facebook.com/miridavidovitzphotograpy/



Happy Birthday Oluwatoyin יום הולדת שמח

בשבת שעברה הוזמנתי למסיבת יום ההולדת של אלווטויין ג׳ונסון.    י

המסיבה נערכה בכנסיה שליזי (זה הכינוי שלה בפי מכריה הישראלים) פוקדת בקביעות, אחרי התפילות והנאומים של הכומר, ולוותה במוזיקה וריקודים.                     י
 ליזי סיפרה שמעולם לא חגגה קודם יום הולדת. לא רק שלא חגגה אלא אפילו לא זכרה מתי היום הזה.           י
 ואילו השנה היא מרגישה כ״כ אסירת תודה על החיים שלה והמשפחה שלה, שהחליטה לחגוג. ובגדול

המסיבה לוותה במוזיקה נהדרת, ריקודים סוערים, תלבושות מרהיבות ואחרי הריקודים הוגשה ארוחה כיד המלך לכל החוגגים

 לשמוח זה כישרון גדול
כשיצאתי לרחוב צילמתי את הבניין בו נמצאת הכנסיה. אחת הפינות הנוראיות ביותר בתחנה המרכזית הישנה. (כשניכנסתי קבוצת נרקומנים ישבה על הריצפה ליד הכניסה והחליפה תחבושות! ) . בתוך כל הזוהמה מתקיימת השמחה וההודיה הזאת.           י

*לגיטריסט החמוד קוראים שרובין, הוא מקונגו ופתוח להצעות נגינה

התרבות והסטייל שהמהגרים ומבקשי המקלט מאפריקה מביאים לישראל פשוט מהממים ומעשירים את חיי התרבות שלנו. לאמץ בשתי ידיים !                       י